שלבים בתביעת לשון הרע

מהם השלבים להוכחת תביעה בלשון הרע?

תביעות לשון הרע הופכות לאט לאט, למחזה נפוץ מאוד. ריבוי הרשתות החברתיות, המהירות שבה אדם יכול לפרסם כל דבר שעולה על רוחו, החשיפה המהירה לפרסום, וההפצה המהירה שלו, גרמו לעלייה משמעותית בהגשת תביעת לשון הרע. בהיותנו עו"ד לנזיקין, אשר מתמחים בתביעות לשון הרע, אנו מגישים לכם את השלבים בניהול תביעת לשון הרע. כפי שנראה, ישנם ארבעה שלבים עיקריים: האחד, האם הפרסום עלול לפגוע באדם מסויים. השלב השני, האם ניתן להבין למי הפרסום מתייחס? השלב השלישי, בחינת טענות ההגנה. והשלב האחרון, מהם הפיצויים שבית המשפט יפסוק.

האם הפרסום עלול לפגוע?

הוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

כלומר, השלב הראשון בתביעת לשון הרע, הוא להוכיח האם הפרסום עלול לפגוע. יש לשים לב, שאין צורך להוכיח שהפרסום פוגע בפועל באדם מסוים. די בכך שהוא עלול לפגוע בשם הטוב, כדי לצלוח את השלב הראשון בהצלחה.

למעשה, בשלב הזה אנחנו בוחנים את הפרשנות של הפרסום, ובודקים, האם הוא אכן עלול לפגוע באדם מסוים. כך לדוגמה, נפסק, כי פרסום שאלה רטורית ייחשב לפרסום שעלול לפגוע, וכי ייחוס של חשדות, גם עלול להיחשב, לפרסום שעלול לפגוע.

במי הפרסום עלול לפגוע?

השלב השני בתביעת לשון הרע היא להוכיח במי הפרסום עלול לפגוע. כלומר, כל אדם שטוען שהוא נפגע מלשון הרע, עליו להוכיח, כי הפרסום מתייחס אליו, וכי אנשים הבינו, שהוא האדם שאליו מכוון הפרסום.

ומה קורה אם שמו של האדם אינו מופיע במפורש בטקסט?

פעמים רבות, אנשים מפרסמים תכנים פוגעניים, תוך שהם אינם מציינים במפורש למי הם מתכוונים. זאת, במטרה להימנע מתביעת לשון הרע. לשם כך בדיוק נועדה הוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו קובעת  שגם אם שמו של אדם אינו מופיע באופן מפורש, יתכן שניתן יהיה לעמוד על זהותו, מבין השורות, או מנסיבות חיצוניות: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

במילים אחרות, ייחוס התוכן הפוגעני לאדם מסוים, עלול להשתמע מהפרסום עצמו ("מבין השורות"), או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה, ומקצתן מזה. במקרה כזה, מי שתובע בגין לשון הרע, יצטרך להוכיח, שניתן היה להבין שהפרסום כוון אליו.

האם מתקיימות טענות הגנה?

אם ניתן להוכיח את שני השלבים הראשוני – כלומר, שישנו תוכן שעלול לפגוע (שלב ראשון), באדם כלשהו (שלב שני), הרי שמדובר בלשון הרע. במקרה כזה יש לבחון, האם מתקיימות טענות ההגנה שקבועות בחוק איסור לשון הרע. ישנם שתי טענות הגנה עיקריות, שעשויות לסייע למי שנתבע בגין לשון הרע. האחת, טענת ההגנה "אמת דיברתי". השנייה, טענת ההגנה "פרסום בתום לב".

"אמת דיברתי" היא טענת הגנה, לפיה, הפרסום הפוגעני הוא אמת. כדי שטענת ההגנה "אמת דיברתי" תתקבל, צריך לעמוד במספר תנאים. התנאי הראשון, יש להוכיח שהעובדות שפורסמו הן אמת. התנאי השני הוא להוכיח שיש "עניין ציבורי" בפרסום. עניין ציבורי, פירושו, שהתועלת הציבורית בפרסום, עולה על הנזק שנגרם לשם הטוב של האדם שאליו מכוון הפרסום המכפיש. כך לדוגמה, פרסום כי אדם מסוים הורשע בהטרדה מינית, במטרה לסכל את כוונותיו לפתוח חוג ריקוד לילדים, עשויה לזכות בהגנת "אמת הפרסום".

"פרסום בתום לב" כשמה כן היא. מי שטוען לה יצטרך להוכיח כי הוא פעל בתום לב. בנוסף, הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובעת מספר נסיבות, שהתקיימותן, מהווה חזקה שהפרסום נעשה בתום לב. הוראת סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע קובעת, כי ישנן נסיבות מסוימות, שהתקיימותן עלולה להעיד על כך, שהפרסום נעשה שלא בתום לב:

בנוסף, נקבע בפסיקה, כי היעדר בדיקות ביחס לאמיתות הפרסום, כדי לאשש, או להפריך, את נכונות הפרסום, מהווה חוסר תום לב. גם פרסום שאינו מידתי ייחשב לפרסום שלא בתום לב. לדוגמה: אם ישנן שמועות על אדם שביצע תאונת "פגע וברח", די בכך שנפנה את המידע שברשותנו למשטרה. הצגת החשדות ברשת הפייסבוק עלולה להיות לא מידתית. כמו כן, התבססות על שמועות שאינן מבוססות, והיעדר חרטה על העוול שנגרם למושא הפרסום, עלולים גם הם להצביע על כך שהפרסום נעשה שלא בתום לב.

מהם סכומי הפיצויים שייפסקו?

עם עברנו את כל השלבים: יש פרסום שעלול לפגוע, הפרסום כוון למישהו קונקרטי, ולא מתקיימות טענות ההגנה, בית המשפט יקבע מהם הפיצויים שצריך לפסוק לזכות מי שנפגע מלשון הרע. על מנת לעמוד על הפיצויים שניתן לפסוק, יש להבין תחילה, מהן המטרות של חוק איסור לשון הרע, והפיצויים שנפסקים בגינו.

המטרות של חוק איסור לשון הרע

לחוק איסור לשון הרע ישנן שלוש תכליות: התכלית האחת היא לפצות על השם הטוב של הנפגע. התכלית השנייה לחנך את הציבור, כי שמו של אדם אינו הפקר. התכלית השלישית היא עונשית. כלומר, מטרתה להעניש, אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה כדי לפגוע.

הנזק שנגרם כתוצאה מהפרסום הפוגעני

הנזק העיקרי שנגרם בלשון הרע הוא בשם הטוב. במקרה כזה, קשה מאוד להוכיח נזק. ולכן, על הנפגע לספק לבית המשפט תשתית ראייתית להערכת הנזק. כך לדוגמה, התפטרות ממקום עבודה לאחר פרסומים מכפישם נגד אחד העובדים, עשויה לספק תשתית ראייתית להערכת גובה הנזק.

הנזק לשמו הטוב של האדם טומן בחובו שני היבטים: היבט אישי, והיבט רכושי. ההיבט הרכושי, מדובר על המוניטין של האדם, לדוגמה, כאיש מקצוע או כנותן שירותים. בתי המשפט פסקו, כי ניתן ללמוד אודותיו, "באמצעות ראיות עקיפות, הקשורות באופיו של הפרסום, בהיקף תפוצתו ובמידת עוצמתה של הפגיעה"

ההיבט האישי טומן בחובו, את שמו הטוב של האדם, באשר הוא אדם. באשר להיבט האישי, בתי המשפט פסקו, כי ניתן ללמוד אודות הנזק שנגרם להיבט זה, "מעדות הנפגע, ממהלך חייו בעקבות הפרסום, ומאופיו של הפרסום עצמו, תוך הערכה שיפוטית המתבססת על הגיון וניסיון חיים". בהקשר זה, יש לציין את החזקה, לפיה, פרסום לשון הרע, שכשלעצמו, גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע.

במידה שנפגע מפרסום לשון הרע לא הצליח להוכיח את הנזקים שנגרמו לו, הוא רשאי לעתור לפיצוי הסטטוטורי, אשר קבוע בהוראת סעיף 7א(ב), ו- (ג) לחוק איסור לשון הרע.

הוכחת כוונה לפגוע

ככל שכוונת המפרסם היתה לפגוע במושא הפרסום, כך יגדל סכום הפיצויים שיפסקו לחובתו. זאת, על מנת להגשים את שלוש התכליות, אשר עומדות ביסוד פסיקת הפיצויים. אלא שנשאלת השאלה, כיצד מוכיחים כוונה לפגוע?

מקובל להניח כי המונח המונח "כוונה לפגוע" משתרע על הרצון, המניע, או המטרה, של המפרסם. על הרצון, המטרה, והמניע, של המפרסם, ניתן ללמוד, גם, מנסיבות חיצוניות, ומהתנהגותו של המפרסם, לפני הפרסום, ולאחריו. בנוסף, פרסום שאינו מידתי, היינו פרסום, אשר ההכפשה שבו, חורגת מהדרוש לצורך הגשמת מטרת הפרסום, מהווה פרסום בכוונה לפגוע. עוד נפסק, כי הסתרת המקורות שעומדים, כביכול, ביסוד המידע הפוגעני, והיעדר בירור ראשוני לאימות המידע, מלמדים, כל אחד בתורם, על כוונה לפגוע במושא הפרסום.

בשורה התחתונה – פיצויים שפסקו בתי המשפט

במקרה אחד, החמיר בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, עם סטודנטית, אשר הוציאה את דיבתו של המרצה שלה, וטענה שהטריד אותה מינית. בית משפט השלום, פסק לזכות הסטודנטית סך של 50,000 ₪, בעוד בית המשפט המחוזי פסק לזכות הסטודנטית סך של 260,000 ₪, ושכ"ט בסך של 50,000 ₪.

במקרה שני, פסק בית המשפט המחוזי, כי המפרסם ישלם לתובע סך של סך 300,000 ₪ וכן הוצאות בסך 35,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 65,000 ₪. בית המשפט מחוזי הטעים, כי רק פיצוי בסכום של מאות אלפי שקלים בודדים, מוביל לקבלת שלוש התכליות העומדות ביסוד פסיקת פיצויים, ומרתיע מעוולים.

במקרה שלישי, בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קיבל ערעור על גובה הפיצויים שנפסקו. המפרסם רמז כי מעשי התובע מהווים עבירה על כללי לשכת עורכי הדין. לפיכך, בעוד בית משפט השלום פסק לזכות התובע סך של 59,410 ₪ וכן הוצאות משפט, בית המשפט המחוזי פסק לזכות הנפגע סך של 150,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪. בין היתר, מן הטעם, שמדובר למעשה בנזק לא ממוני, אשר התובע אינו צריך להוכיח את גובהו (כנדרש בהוכחת נזק מיוחד), אלא די להוכיח כי אכן נגרם נזק, והפיצוי שיפסק ייגזר מכלל הנסיבות.

פרסמו נגדכם פרסום פוגעני? תבעו אתכם בגין לשון הרע? מוזמנים לפנות אלינו, ונסייע בשמחה.